מבחן: אלפא רומיאו ג'וליה – ספורט אלגנט

אלפא רומיאו ג'וליה. אני אוהב אלפא, אני אוהב לנהוג, אני אוהב מכוניות יפות – וחיכיתי לכתוב עליה. אני אוהב גם לכתוב על מכוניות מעניינות, וכיף (ויותר קל) לכתוב על מכונית שכיף לנהוג עליה. בוקר המבחן ואני יוצא דרומה, כי אמרו שבצפון גשום. דניאל הצלם אמר לי שסללו מחדש איזה כביש שמזכיר סטייג' ראלי – וההגה מופנה לשם. תמיד פחדתי מהכביש הזה: פניות עיוורות ושינויי גובה מכתיבים נהיגה בדיוק לפי הספר: מביטים עמוק לתוך הסיבוב, ואם רואים רק שמיים ולא מעבר לסיבוב אז מורידים קצב. פעם הוא היה סלול גרוע ועכשיו סללו אותו מחדש. יוצא מהבית, עולה לכביש המהיר, ומגלה שבמהירות שיוט אירופאית (איזו מדינה באירופה? איזה כביש?) היא מעט מתנדנדת על המתלים כשהכביש לא סלול בצורה מושלמת. לא קריטי. תקופה קצת עמוסה בחיים עכשיו וגם המשפחה גדלה – ואני לא מוותר על מה שאני אוהב. לפחות מנסה, גם אם מצליח חלקית. ולפעמים התקורה והמאמץ גדולים מדי.

אלפא רומיאו ג'וליה | צילום: דניאל אדמון

תנוחת הנהיגה טובה – אבל לא מושלמת. חסרה מעט תמיכה בירכיים, והמדרס לרגל שמאל – שהשימוש בו חשוב בנהיגה ספורטיבית – מעט רחוק לי מדי. ההגה בקוטר הנכון. עושה את הכביש בפעם הראשונה, והג'וליה מפתיעה אותי: כמאמר הקלישאה היא 'מתכווצת סביבי' – גם בכביש צפוף שכזה – ומציעה התנהגות כביש כיפית. ה-ESP לא לגמרי מתנתק, אז מה; אני לא נוהג לנתק ESP על כביש ציבורי (אלא רק על המסלול; מספיקה שניה של חוסר תשומת לב כדי 'לאבד' מכונית. ולחשוב שבהוט-האצ' האלמותיות שהיו לי פעם לא היה ESP בכלל…), בטח שלא בכביש הזה, בטח לא עם מכונית הנעה-אחורית שאני לא מכיר. ועדיין, יתרונות ההנעה האחורית מורגשים: הג'וליה מגיבה בזריזות ומיידיות לפקודות ההיגוי, ובמהלך המבחן לא נתקלתי אפילו פעם אחת בתת-היגוי מכוער. הכביש המדובר ארוך מאוד ומוביל לשום-מקום, אז צריך גם לעשות אותו חזרה. אני מלטש את תנוחת הנהיגה, היחסים שלי עם המכונה מתקדמים ואני מתחיל לבטוח בה. בולם יותר מאוחר (מתרגל לארבעת המאותתים שנדלקים כי מחשב הרכב חושב שמדובר בבלימת חירום), סומך על האחיזה. כיול המתלים מעט רך במגבלות – אבל לדעתי זה סוג של תקשורת שמאפשר לדעת כמה עוד אפשר לדחוף; ובכלל, יש כאן תקשורת מהשלדה. אלפא רומיאו ג'וליה היא מכונית מאוד מהנה לנהיגה. וזה שכבר תקופה ארוכה אין לי מכונית ספורטיבית משלי לא אומר ששכחתי מה זו התנהגות משובחת! רק הסאונד של המנוע די סתמי, בטח יחסית למצופה מהמותג.

ועדיין בא לי לנהוג. פותח מכ"ם גשם ורואה שבצפון מתחיל להתבהר – אז אני נוסע צפונה. וכמו שהיא מהנה בפיתולים, כך הג'וליה היא מכונית מפנקת לנסיעות ארוכות: המושבים נוחים, היא משייטת בקלילות, ונוחות הנסיעה ברמת המתלים מעולה. יש כאן אמנם 'רק' 200 כ"ס, אבל הביצועים מצוינים. בדרך הארוכה צפונה יש לי זמן להתרשם מתא הנוסעים: איכות החומרים טובה, אבל העיצוב הפנימי לא מספק את אפקט ה-WOW של זה החיצוני. בכלל, הייתי מצפה ליותר מאשפי עיצוב כמו האיטלקים: לוח השעונים וכפתור נעילת הדלת נראים כאילו הועתקו מאודי, ובורר הילוכים מזכיר באופן חשוד מדי את זה של דגמי BMW האוט'. באמת שאני לא מבין למה דווקא האיטלקים מעתיקים בנושא שהוא אחד מנקודות החוזקה שלהם – העיצוב. לפחות ההגה היפהפה הוא הומאז' להגאים של אלפא של פעם, והפדאלים להחלפת ההילוכים שמאחורי יפהפיים וגדולים – אני לא ראיתי סיבה להשתמש בהם גם כי הגיר עובד יפה, וגם כי אני שונא תחליפים לגיר ידני. אבל מה שהכי חשוב הוא שיצא שביום אחד ביקרתי גם בדרום הארץ ובצפונה, ואחרי עוד כביש כיפי אני מגיע רענן מתמיד למסעדה האהובה עליי בטיילת של טבריה.

רגע, לא סיימנו – נשארו כמה מנהלות: תפעול מערכת המולטימדיה נוח; פתיחה ונעילה ללא מפתח (בכל הדגמים ההנעה מתבצעת מכפתור מגניב שממוקם על ההגה) וחלונות כהים הם חלק מרמת האבזור הגבוהה ביותר; צריכת הדלק לא רעה בכלל ועמדה על ליטר ל-8.5 ק"מ במבחן שכלל נסיעה מהירה וכבישי נהיגה או ליטר ל-10 ק"מ בנסיעה משולבת ברובה; אבזור הבטיחות מצוין בכל הגרסאות; שלט הפתיחה לא הגיב ללחיצה תמיד; המגבים במצבם האוטומטי לא מנגבים מספיק מהר בגשם חזק; והייתה בעיה בחלון השמש ברכב המבחן.

אלפא רומיאו ג'וליה | צילום: דניאל אדמון

אין טעם בפסקת סיכום ארוכה. העובדות מדברות בעד עצמן: רציתי לנהוג בג'וליה עוד ועוד, נסעתי מדרום הארץ לצפונה ויצאתי רענן, וכמובן ניקיתי את הראש. יופי של אוטו הג'וליה. ואם היא הייתה נשמעת כמו אלפא של פעם (פעם זה לא כזה מזמן…), ואם מעצבי הפנים שלה לא היו מעתיקים אלמנטים עיצוביים מאודי וב.מ.וו – הייתי מרוצה אפילו יותר.