מבחן: אמריקה משתדרגת – שברולט מאליבו

כולנו מכירים אותו – לכולנו יש אחד כזה בחבר'ה. ההוא שאוכל פיצה עם קטשופ. טעמו החזק של הקטשופ התעשייתי מאפיל על זה של רוטב העגבניות הטרי, אבל בשבילו זה טעים. אותו הדבר עם מכוניות אמריקאיות; עד לא מזמן מכוניות אמריקאיות העלו ברובינו אסוציאציות לספינות ומחלת ים. למרות זאת, היו שאהבו את השיוט הרגוע, תחושת הפאר, המנועים הגדולים והמראה המרשים. וזה, אגב, המקום לגילוי נאות: אפילו כחובב מכוניות ספורטיביות, אני מוצא במכונית אמריקאית משהו כיפי ומרגיע.

היום אנחנו עם שברולט מאליבו 'הי-טק'. כן, זה הכינוי שהוצמד לה. על דרך הדרש ניתן לומר שזה משום שהיא מכוונת, בין השאר, להתחרות במאזדה 6, פורד מונדאו ודומותיה בקרב על מקבלי-הרכב הצמוד, רובם עובדי תעשיית ההי-טק, וזאת בנוסף לתחרות המובנת על הלקוח הפרטי. האם יש להם סיבה להעדיף את המאליבו על פני המתחרות, ואיך זה מתקשר לפסקה הקודמת?

שברולט מאליבו 2011 | צילום: משה אהרוני

אופציות

כבר בחניה שמים לב לעיצוב המרשים. הגודל של המאליבו, יחד עם הצבע השחור של רכב המבחן, מעניקים למתבונן בה תחושה כאילו הייתה מקטגוריה אחת למעלה. החישוקים הקלים והגדולים, יחידות התאורה הגדולות והצללית הנמוכה משלימים את ההופעה.

בתא הנוסעים ניתן להבחין פה ושם בפלסטיקים ופקדים זולים, אם כי סך הכל האוירה טובה. חובבי האמריקאיות 'של פעם' ישמחו לגלות תאורת מחוונים בגוונים של לבן ותורכיז. כמו כן, הקונסולה המרכזית מוארת בתאורת אוירה עדינה, בצבע תורכיז אף היא. אני אהבתי. תא הנוסעים מרווח מאוד, אך מבוגרים גבהי-קומה יאלצו לשפשפף פדחתם בתקרה.

Real-Time

שברולט מאליבו 2011 | צילום: משה אהרוני

שברולט מאליבו היא מכונית אמריקאית ולא-אמריקאית. מדוע לא? ראשית, המנוע. מדובר במנוע אקו-טק בנפח 2.4 ל' המפיק 169 כ"ס. שברולט ביצעו את ההחלפה בעיקר על-מנת להציג צריכת דלק משופרת. הביצועים טובים, אבל חסר, מן-הסתם, הדחף שאפיין את האמריקאיות של פעם (וגם הסאונד הכיפי ההוא נפקד. בכל זאת, רק ארבעה צילינדרים). שנית, לשברולט מאליבו אין את אפקט הנדנוד המוכר מהאמריקאיות – וזה דווקא יתרון. ההגה קל מידי, וקטרו מעט גדול לטעמי.

השיוט במאליבו כיפי ומרגיע: המושבים נוחים, ונוחות הנסיעה טובה, גם בעיר וגם מחוצה לה. בידוד הרעשים מצוין, והמנוע מסתובב (בהילוך השישי) על כ- 1750 סל"ד ב- 100 קמ"ש.  אם כבר הזכרנו את תיבת ההילוכים, נספר שמדובר הפעם בתיבת שישה הילוכים: המעבר בין ההילוכים חלק, ושילוב מהנוע-גיר טוב בהחלט.

צריכת הדלק טובה ביחס לגודל ולמשקל הרכב – 13 ק"מ/ליטר בשיוט רגוע ו-8 ק"מ/ליטר בשיוט עירוני צפוף.

עוברת קומפילציה?

מה עם ההוא שאוהב קטשופ, אתם שואלים. ובכן, למאליבו חסר חלק מן הקסם של האמריקאיות 'של פעם'. למנוע אין את הדחף או הסאונד המצופים מרכב אמריקאי, וגם התנהגות הכביש יותר מהוקצעת ופחות ספינתית ומתנדנדת. מצידו השני של המתרס, המאליבו היא יופי של כרטיס ביקור; ההופעה מוחצנת ומרשימה והמימדים הגדולים נותנים תחושה יוקרתית. עבור לא מעט לקוחות מדובר ביתרון, ואכן ניתן לראות כמויות נאות של מאליבו נעות על הכביש, חלקן רכבים-צמודים בליסינג.