לקראת עונת הקיץ ופתיחת תחרויות הראלי בקפריסין, החלטתי לראיין את יוליה קראסנופולסקי, נהגת ראלי, שהולכת לייצג אותנו השנה בכבוד.
יוליה, בואי ספרי לנו קצת על עצמך. בת כמה את? מאיפה? האם בחיי היום יום את עוסקת במקצוע שקשור במוטוריקה או לא? באילו תחרויות השתתפת או האם זאת הפעם הראשונה שיצא לך להתחרות?
שמי יוליה, בת עשרים ושבע עוד מעט עשרים ושמונה, אני גרה בעיינות שזה כפר נוער, עובדת שם בתור מדריכת נוער. אני לא עוסקת במוטוריקה בחיי היום יום בצורה ישירה אבל עכשיו שכל הילדים שלי גדלים, אני מתייחסת לכל ילדי כפר הנוער כילדים שלי והם רוצים לגשת לתיאוריה ולקבל רישיונות אז הם מבקשים ממני ללמוד איתם וגם לתת להם טיפים לעתיד הקשורים בנהיגה נכונה.
בקשר לתחרויות, עד עכשיו השתתפתי בתחרויות במסגרת הקורס שלי להוצאת רישיון מרוצים, כשהכיוון שבו החלטתי להתמקד זה תחום הראלי ספרינט, נהג ללא נווט. תחרויות שאותן עברתי כללו ג'ימקאנה, נהיגת שטח ומשהו שניקרא נוביס. ישנם שלושה מבחנים של נוביס, מה שאני עברתי עד עכשיו הוא נוביס אחד ובקרוב אני אמורה לעבור עוד אחד. אחרי השקלול של כל התחרויות האלה והמבחן העיוני סיימתי את הקורס במקום השני בין 12 משתתפים כאשר 11 מהם היו גברים.
האם מוטוריקה הוא עניין משפחתי אצלך או שאת פורצת דרך מהבחינה הזאת?
מוטוריקה אצלי זה בהחלט עניין תורשתי, כפי שהתברר בשנים האחרונות. סבא שלי ז"ל היה מתחרה במרוצי אופנועים, עוד כאלה עם "סירה", אחרי זה הוא אימן את אבא שלי, שהיה נהג ראלי ועבר הסבה למהנדס רכב. בכלל ביליתי הרבה זמן עם אבא במוסך כי הוא כל הזמן היה מטפל ואפילו משפר את הרכבים המשפחתיים שלנו. מה שמצחיק הוא שאחי בילה את רוב הזמן עם אימא בבית ואני עם אבא במוסך.
משפחת קראסנופולסקי, הבת בעקבות האב
כשהלכתי לעשות את הקורס אז לא סיפרתי להורים על ההתחלה כי לא ידעתי איך הם יקבלו את זה, ביקשתי מהם לבוא למקום מסוים בשעה מסוימת כשהיה כבר את המבחן המסכם. כשהם הגיעו יותר מוקדם ממה שביקשתי, הם תפסו אותי בדיוק מתרגלת על הסקידקאר – רכב עם גלגלי עזר מיוחדים שעליו מלמדים איך לקחת שליטה במרחבים רטובים וקפואים. אבא שלי מצד אחד מאוד כעס ומצד שני היה מאוד שמח וגאה. הוא עקב אחרי כל תנועה שעשיתי על המסלול, כנראה נזכר גם בתקופה שבה הוא התחרה ובסוף היום כבר התחיל להגיד מה אני צריכה לשפר ואיך.
האם העיסוק שלך במוטוריקה משאיר גם מקום לתחביבים אחרים?
האמת שיש לי תחביב נוסף שאני דואגת להשאיר לו מקום תמיד, גם הוא לא כל כך נשי – אני מאוד אוהבת ירי. אני הולכת בימי שבת למטווחים. יש לי אקדח עוד מהזמן שבו גרתי במטולה ומאז אני דואגת להתאמן לעתים כמה שיותר קרובות.
האמת שבגלל העבודה שלי אז יש לי גם הרבה זמן פנוי, אני גם דואגת לנצל אותו היטב. אני יוצאת הרבה עם החניכים שלי ועדיין מחליקה על הקרח, תחביב שנשאר איתי מהעבר, עדיין מחזיקה את נעלי ההחלקה שלי בארון. בקיצור כל דבר שאפשר לעשות מחוץ לבית, זה בשבילי.
מה דעתך בנוגע ליישום חוק הספורט המוטורי בארץ? את חושבת שאנחנו מוכנים סוף כל סוף לעבור מהשלב התיאורטי למעשי?
אני חושבת שהמדינה עדיין לא מוכנה לספורט הזה. הוא אומנם חוקי סוף סוף אבל מבחינת התשתיות והתקינה אנחנו בבעיה מאוד גדולה. המחירים שדורשים בטכניון למשל עבור בדיקה לתקינות הרכב הוא ארבעת אלפים שקלים, אותה הבדיקה אחד לאחד בקפריסין עם ההפלגה תעלה כמאתיים חמישים דולר.
כמו כן בארץ תמיד חייבים להיות מיוחדים ולדרוש בדיקות חדשות שאני פשוט לא יודעת מי המציא אותן. הבנתי שלאחרונה מבצעים בדיקה, שבה תולים משקולת על הגג של הרכב כדי לבדוק את הבטיחות של הכלוב, כשבחו"ל פשוט מבצעים בדיקת רנטגן רגילה שבעזרתה ניתן לבדוק את כל הצינורות של הכלוב ואת התקינות שלהם.
במהלך אימון לנוביס 1
אני הדפסתי לאחרונה את כל הספר של התקנות, אשר קשורות לספורט המוטורי, עברתי עליהן אחת אחת, למרות שזה ספר מאוד עבה וגיליתי שרוב התקנות הן תקנות תלושות מהמציאות שלא ניתן לעמוד בהן, כמו התקנה שדורשת ממארגני אירוע שקשור לספורט שלנו כמות סדרנים שעולה פי ארבע מאשר בכל סוג של אירוע אחר, דבר שכמובן מהווה מכה קשה מבחינת עלות האירוע ואני אישית לא נתקלתי עוד באדם שיוכל לעמוד בעלות שכזאת.
גם מבחינת הביטוחים והספונסרים המצב לא מזהיר. הספורט הזה לא מפורסם כהלכה ולכן אין אנשים שירצו להשקיע בו. לצערי כל כך מסבכים אותנו עם כל הבירוקרטיה שלא ניראה לי כי בעתיד הקרוב יקום מישהו וירים את הכפפה.
האם תוכלי לתת טיפ כלשהו לנהיגה יומיומית לגברים ובמיוחד לנשים?
הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת זה לראות את הנולד, להסתכל כל הזמן מעבר לאף של האוטו. כשנכנסים לפנייה לאותת, לראות מה קורה עם הנהג שממול ,מה קורה עם הנהג שליד, במידה והוא סוטה מהנתיב שלו אז להסתכל למה. זה אומנם חשיבה של שניות אבל אם מתאמנים על זה אז זה נהיה כבר חלק מהאינסטינקט וחשוב מאוד גם להוסיף שכשנכנסים לצומת והרמזור מתחלף מאדום לירוק להסתכל שהצומת אכן פנויה כי לפעמים יש מצבים שבהם נהגים אחרים מחליטים שהם ממשיכים לנסוע ובמידה והיית מאטה – היית יכולה למנוע תאונה.
מה הם השאיפות האישיות לעתיד, נגיד איפה את רואה את עצמך עוד חמש שנים?
הייתי רוצה שהמצב הכלכלי שלי יאפשר לי לסיים את הרכב שלי, להעביר אותו את תקן ה- FIA כמה שיותר מהר ולצאת כבר להתחרות, כי כרגע המצב הוא כזה שאני ממש צריכה לשלוט בהוצאות הבסיסיות שלי כדי לממן את כל הפרויקט הזה.
כמו כן אני רוצה לעבור בעתיד הקרוב קורס למורי נהיגה ולהיות מורה, במידה ואני אצליח ללמד חמש נשים איך לנהוג ולא איך לעבור את הטסט אז אני אהיה מאוד מרוצה.
טוב אז יוליה, אני מאחלת לך שתצליחי לארגן את הכול בזמן לתחרות בקפריסין ושתביאי המון כבוד גם למדינת ישראל וגם לנשות ישראל ושכל התוכניות שלך תתממשנה.
