אוטומוטור 2018: בסימן 30 שנה – הסקירה המלאה

תערוכת אוטומוטור עבורי היא נסוטלגיה. אי שם, בתחילת שנות התשעים, לקח אותי אבי לתערוכה. מגוון המותגים היה מרשים, ואפשר היה להיכנס לרוב הרכבים. כמה מהמותגים שאני אוהב כיום כמבוגר הם תוצר של חוויות ילדות – ואוטומוטור ההיא הייתה בהחלט אחת מהן.

היום אף מכונית לא הייתה פתוחה. ובהתחשב בעובדה שעיקר הרכבים שהוצגו היו רכבי יוקרה – זה בהחלט מובן. פחות מובנת לי היא העובדה שמותגים 'רגילים' לא הוצגו בכלל. גם למותגים היותר 'עממיים' יש רכבים ששווים תצוגה. תצוגת רכבים עממיים הייתה מאפשרת גם להיכנס לחלק מהרכבים – עבורי, כמו שהבנתם, זה חשוב.

ועכשיו נחזור לתערוכה עצמה. מגוון רכבים היוקרה היה מרשים: אסטון מרטין, פורשה, מזראטי, מרצדס, פרארי, שברולט קורבט, ב.מ.וו ועוד. מדובר ברכבים שהוצגו על ידי סדנאות טיפוח ועיצוב הרכב (כמו אודיבה ארט או סאן-פילם), מועדוני רכב, וכן סוכנות למכירת רכבי יוקרה. ספארקו העמידה תצוגה נאה של רכבי ראלי, ובחוץ היו מופעי נהיגה של רכבי שטח ואופנועים. חברת המזרח – יבואנית יגואר ולנדרובר – העמידה אף היא תצוגה של הרכבים שהיא מייבאת. גם כאן, למרבה הצער, הרכבים היו סגורים (ביקשנו מנציג המכירות לפתוח את אחד מדגמי יגואר – ונענינו שישמח לעשות זאת לכשירד הלחץ). למרות שאיני חובב אופנועים – אני חייב לציין שאולם התצוגה שלהם היה מרשים וגדול.

אולם נוסף הוקדש לטכנולוגיות צה"ליות, ואחד נוסף לאבזור בענף הרכב (שם גם היה סימולטור לנהיגה – בתשלום). פחות היה קשור דוכן לממכר מדרסי נעליים – לדעתי תערוכת רכב מכובדת לא צריכת להציג דברים שאינם קשורים לתחום הרכב.

בשורה התחתונה – אוטומוטור לא הצליחה לשחזר לי את אותה חוויית ילדות. מגוון רכבי היוקרה היה מרשים – אבל מתערוכת רכב אני מצפה לראות הרבה יותר מותגים (גם אם עממיים) – ובעיקר, לשבת בתוך הרכבים.