לטיול יצאנו: נורבורגרינג, ספורט מוטורי ומה שבניהם

"אנחנו עושים גם לילה בנורבורגרינג? צריך כבר לסגור מקומות לינה ולתכנן את המסלול של הטיול." שואלת בת הזוג שלי, אניה. "האמת, לא יודע…בדקתי את התאריכים, המסלול פתוח רק לשעתיים וחצי בערב וזה לא זול, גם בדיוק חזרתי מהמסלול בקפריסין. אני אחליט עד מחר ונשב לסגור את המסלול של הטיול." (על מי אני עובד? שאני אוותר על נהיגה במסלול? לא אמין בעליל).

הנסיעה לנורבורגרינג לפני שלוש שנים, בפעם הראשונה, הייתה הגשמת חלום מבחינתי, משהו שבאמת רציתי לעשות הרבה שנים. האמת היא, שבניגוד למה שחשבתי, הבעיה החלה דווקא כשחזרתי משם, כי גם אחרי שחזרתי, לא בדיוק נרגעתי, ההפך- רציתי לנסוע שוב וכמה שיותר מהר. מאז, בכל קיץ פתחתי את האינטרנט והסתכלתי על רכבי ההשכרה במסלול, בדקתי תאריכים שבהם המסלול פתוח, טיסות ומקומות לינה. בסוף, עשיתי סיכום עלויות משוער ומשם עברתי לבדיקה זריזה בעובר ושב שלי- וכמובן שחזרתי בי די מהר.

"סעמק!" (מותר לכתוב "סעמק" במגזין רכב?) אמרתי לעצמי, "לא יכולת לבחור לעצמך תחביב זול יותר? מה, פינג פונג או סנוקר זה לא מספיק טוב בשבילך?" הרעיון הטיפשי עם הפינג פונג לא תפס, מן הסתם, אין בזה מספיק אנדרנלין בשבילי. אז אחרי שהתאפקתי מספיק, הקיץ הזה החלטתי שזהו, "חאלס", הקיץ הזה סדום ועמורה, אני הולך לשרוף דלק וצמיגים ויהי מה. כאילו, בחיית, גם ככה קשה להיות חולה נהיגה בלי רכב ספורט, אז אם כבר מכרתי את הרכב, הקיץ הזה מגיע לי להשתגע קצת. אבל רק קצת.

ארזתם לבד?

אביאל והסוויפט על מסלול הנורבורגרינג | צילום: Dyana Floor

שבועיים ומשהו אחרי שחזרתי ממסלול המירוצים בקפריסין (אמרתי כבר שהקיץ הזה די השתגעתי, לא?), שעליו תזכו לקרוא בכתבה נפרדת כמובן, עלינו אני ואניה, בת הזוג שלי, על הטיסה לפרנקפורט. רכב ההשכרה שקיבלנו התגלה כהפתעה נעימה- BMW 320GT, עם כמעט 40 קג"מ, 180 כ"ס ותיבה בעלת 8 הילוכים- בהחלט משהו שנחמד להסתובב בו בטיול שכולל הרבה קילומטרים בכבישי אירופה.

רק לפני שאני ממשיך, אני חושב שהכתבה היא הזדמנות טובה להתנצל בפני אניה על כל הפעמים שהיא נמנמה בדרכים והחלטתי לבדוק איך מרגישים 40 קג"מ ביציאה מהמקום ובהאצות ביניים. אגב, אם תהיתם איך זה מאיץ, אז היא גם סיכמה את זה נהדר- "שוב פעם אתה בודק איך זה מאיץ? די! נתפס לי הצוואר כבר!". אז יקירתי, סליחה.

אנחנו יוצאים משדה התעופה ועולים על הכביש המהיר כשמערכת הניווט מכווינה אותנו אל יעדנו הראשון באזור היער השחור. אנחנו משייטים במהירות המותרת, ובכל פעם נדהמים מחדש מהסדר המופתי על הכביש ומתרבות הנהיגה בגרמניה- מה אגיד לכם, אנחנו פשוט לא רגילים לזה. אף אחד פה לא נוהג בנתיב השמאלי בלי סיבה, כולם תמיד נוסעים במהירות המותרת, אפילו לא קמ"ש אחד מעל המותר, והם פשוט אדיבים על הכביש בצורה בלתי נתפסת למוח הישראלי שלנו, שרגיל למלחמה יום יומית על הכביש.

חולפות כמה דקות של נסיעה בכביש המהיר ואנחנו שמים לב שפתאום כולם סביבנו נוהגים מהר, מהר מידי. "הגרמנים השתגעו? לפני רגע הם נהגו כמו רובוטים על 120 קמ"ש בדיוק, מה הולך פה?" אני שואל את אניה תוך כדי שהאסימון נופל על הרצפה. אני זורק מבט זריז למערכת הניווט, רק כדי לוודא, ואכן היא מאשרת שזה הזמן להדביק את הדוושה הימנית לשטיח, או במילים אחרות- אין הגבלת מהירות. קטע. עכשיו תבינו, אני לא אחד שמתלהב מלנהוג מהר בקו ישר, אבל זה די נחמד שאפשר לשייט ברוגע בנתיב הימני כשהמהירות המוצגת בסקאלה היא 220 קמ"ש, לדעת שזה כשר למהדרין ושלא צריך לפחד משלילת רישיון, או גרוע מזה, מאיזה לילה במעצר.

היופי בכל הדבר הזה, שכל שאר הנהגים בכביש נוסעים פחות או יותר באותו הקצב. אז אחרי שעוברים את השלב הילדותי והדבילי של "יאו, מאמי, צלמי, צלמי! אני נוסע 220 קמ"ש וזה חוקי!", זה לא מרגיש כמו משהו מיוחד. ההפך, זה מרגיש בטוח ואפילו מאוד הגיוני. ממש כמו לנהוג על כביש 6, רק בלי שאף אחד תקוע לך בשמאלי על 80 קמ"ש.

יאללה, מתחילים!

מוזיאון הרכב במולוז | צילום: אביאל יעקובי

את הימים הראשונים בילינו כשאנחנו מטיילים באזור היער השחור. אזור מרהיב בנופים מטמטמים, כבישים מפותלים ולא מעט אטרקציות שהייתי שמח להרחיב עליהם, אבל בגלל שאנחנו מגזין רכב ואני לא רוצה לקבל שיחת נזיפה מהעורך, אז נתמקד בנהיגה נטו. אחרי כמה ימים ביער השחור, חצינו את הגבול לצרפת, אל חבל "אלזס" שמלא בעיירות קטנות ומיוחדות, יקבים וכמובן נופים פסטורליים.

אנחנו מגיעים אל העיר "מולוז", שם נמצא היעד הראשון שלנו בצרפת, "Cite de l'Automobile". מדובר במוזיאון עצום, מהגדולים בעולם, ובתוכו אוסף מרהיב ובלתי נתפס בגודלו של רכבים, החל מקלאסיקות שיוצרו ב-1900 ועד רכבים מודרניים.

הדובדבן שבקצפת הגיע וחיש מהר מצאנו את עצמנו בתוך אוסטין הילי משנת 1967, במסלול של המוזיאון. אני מקבל תדריך קצר מבעל הרכב, שבו הוא חוזר ואומר לי שהאוסטין הקטנה אוהבת גז והרבה ממנו, אז…לתת לה הרבה גז. גז? מעולה, אני אוהב לתת בגז. אני יוצא לישורת, מעביר להילוך שני ומדביק את הדוושה עמוק לרצפה. "וואו, זה מפתיע הדבר הזה!" אני צועק לאניה כשחיוך דבילי נמרח לי הפרצוף. האוסטין דוחפת קדימה בחוזקה, תוך כדי שהיא משמיעה לעולם סימפוניה מענגת לאוזניים, מהסוג שרק רכבים של "פעם" יודעים להשמיע. הסיבוב הראשון מתקרב, אני מניח את הרגל על דוושת הבלם, לוחץ בעדינות ואפשר להגיד, בערך, שכלום לא קורה. הבלמים בדבר הזה, מסתבר, לא מתוגברים. זה אומר שצריך לבעוט בדוושת הבלם עם פטיש 5 קילו כדי להאט, או להוריד עליה מכבש כדי לעצור. אני מסיים כמה הקפות ויורד מהמסלול כשהחיוך הדבילי שיש לי על הפרצוף מסגיר אותי די מהר, בעל הרכב מבין שהקשבתי לעצתו ונתתי לאוסטין קצת גז, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

ספורט מוטורי, בייבי!

רגע אחרי שחצו את קו הסיום במירוץ ה- Hill Climb | צילום: אביאל יעקובי

אנחנו מסיימים במוזיאון הרכב וממשיכים אל היעד הבא. תוך כדי נסיעה, אני סורק ומחפש כבישים מפותלים כדי להוסיף קצת עניין לנסיעה. מערכת הניווט ברכב מראה לי שאני יכול לעשות עיקוף קטן דרך כביש הררי שכולל הרבה פיתולים וסיבובים מהסוג שאני אוהב. אנחנו מתחילים את הטיפוס בכביש ההררי, כשלפתע מגיחים מולנו ארבעה רכבי מסלול שחלפו על פנינו כרוח סערה. "הם נהגו עם קסדות או שדמיינתי?!" אני שואל את אניה שהייתה המומה בדיוק כמוני.

אנחנו ממשיכים בטיפוס בסקרנות ונתקלים במחסום קטן, השוטרת מסמנת לי להמתין. בינתיים, ממול, מגיעים עוד ועוד רכבי מסלול. הם מסתדרים אחד אחרי השני ובהינתן האות, יוצאים לדרך. בשלב הזה רף הסקרנות שלי על סף פיצוץ, כמו גם רף החרמנות המוטורית. אני מזנק מהרכב, שואל את השוטרת לפשר הדבר ומגלה שנקלעתי לגמרי במקרה למירוץ Hill Climb. הרכבים שעברו כרגע מולנו סיימו את המסלול, הם יורדים למטה וחוזרים לנקודת הזינוק מכביש אחר.

פאקינג אמצע יום ראשון, אנחנו משוטטים להנאתנו בכבישי צרפת המפותלים ומגלים שהם סגרו כביש שלם לטובת מירוץ, איזו חוצפה! מי שמע על דבר כזה, לסגור כביש בשביל להתחרות בו? פשוט מטורפים.

אז זהו, שלא. קוראים לזה ספורט מוטורי, משהו שלצערנו, אנחנו כמעט ולא מכירים במדינת ישראל. תחשבו שיום אחד מודיעים שסוגרים את אחד הכבישים המפותלים בהרי יהודה, עמק האלה או כל כביש מפותל אחר לטובת מירוץ. נשמע מפורך לחלוטין לחשוב על דבר כזה פה בישראל, לא?

אניה כבר מכירה אותי היטב, אחרי שהסתובבנו בעיירה ונהנינו מהמירוץ, היא שאלה אותי- "קרה משהו? למה אתה נראה קצת מאוכזב?"
את האמת, החוויה מהמירוץ הזה השאירה אותי ברגשות מעורבים. זה לא שלא נהנתי, ההפך הוא הנכון. זה היה קרנבל שלם, עיירה שלמה על הרגליים. מלא אנשים- יושבים, מטיילים, מצלמים ומסתכלים על עשרות, אולי מאות הרכבים שעוברים בתוך העיירה בדרך לנקודת הזינוק. בשלב מסוים, הגענו לנקודה בעיירה שבה המתינו כמה רכבי מסלול לתורם להתחרות. הנהגים היו חבר'ה צעירים, בני 20 עד 25 לכל היותר והם נהגו ברכבים ישנים יחסית- דגמים ספורטיביים של רנו ופג'ו משנות ה- 90' וכולם כמובן מוכנים ובנויים למסלול. היה משהו במראה הזה, של החבר'ה הצעירים האלה, עם הספורטיביות הישנות, שגרם לי לאיזושהי צביטה קטנה בלב. מה אני אגיד לכם, תחושת הפספוס הזאת מתבקשת, כי הספורט הזה היה נראה כל כך פשוט ונגיש שם. הכל מסודר ו"מתוקתק", בלי פקקי תנועה, בלי אלף כבישים חסומים מסביב, והכל מתנהל בצורה מאוד רגועה. היו שם נהגים צעירים, מבוגרים, חובבנים ומקצוענים, כל קטגוריה והמקצה שלה.

לא יכולתי שלא לשאול את עצמי באותו הרגע, למה אני לא יכול לקנות איזו פג'ו 106 ראלי, או כל ספורטיבית ישנה שתעשה את העבודה, להפשיט אותה מכל הפלסטיקה והדברים הלא נחוצים, לדחוף בפנים כלוב בטיחות, באקטים, קוילאוברים, צמיגים מתאימים וכל מה שנחוץ בכדי להפוך אותה לרכב מסלול חוקי, ולצאת לתת בראש באיזה Hill Climb או מסלול מירוצים מסודר? התשובה ברורה לכל חולה נהיגה בארץ- אין לנו אפילו מסלול מירוצים מסודר, אז להתחרות ב-Hill Climb בכבישי ישראל? מופרך לחלוטין רק לחשוב על זה.

יאללה די יא בכיין, הנה, קח מוצץ, נוסעים לנורבורגרינג.

אנחנו מתקרבים לנורבורגרינג האגדי. בחוץ, השמיים לא מבשרים טובות, מעונן ומידי פעם גם מטפטף. ככל שאנחנו מתקרבים, הופך מעונן יותר ויותר, ואני מתחיל לחשוש שעד שחזרתי סוף סוף לאחד המקומות הכי מהנים בעולם, אני אמצא את עצמי מסתכל עליו מבחוץ. בכל זאת, לעלות לנהוג כשיורד גשם בחוץ זה כבר טיפה גדול עליי.

אנחנו נכנסים לנורבורג, העיירה הקטנה שבה נמצא המסלול. ברגע אני שוכח ממזג האוויר ומתחיל להרגיש את זה, התרגשות מהולה בלחץ, לחץ מהסוג הבריא. משהו שכל חולה נהיגה מכיר כשהוא יודע שבקרוב זה קורה, בקרוב סוף כל סוף הוא עולה לתת בגז. אחרי חתימה על כמה טפסים ותדריך במשרד של חברת Rent4Ring, חברת השכרה לרכבי מסלול, אני מקבל לידי את המפתחות לסוזוקי סוויפט ספורט שהוכנה אך ורק לדבר אחד, והוא כמובן, נהיגה על מסלול.

הסוויפט הקטנה עברה משטר דיאטה קפדני בחברת ההשכרה והיא שוקלת 1025 ק"ג בלבד. היא הופשטה מכל מה שלא רלוונטי, כמו לדוגמא מושבים אחוריים, חלקי פלסטיקה וגלגל ספייר. המושבים הקדמיים הוחלפו לבאקטים מחבקים וחגורות הבטיחות הרגילות נעלמו, כשבמקומם הורכבו רתמות, כיאה לרכב מסלול אמיתי. כמובן שהחבר'ה ב-Rent4Ring לא פסחו על סעיף ההתנהגות והאחיזה, הסוויפט קיבלה קואילאוברים איכותיים, בלמים משופרים, צמיגי סמי סליקס אוחזים, ג'אנטים קלים וכיוון גלגלים אגרסיבי. בקיצור, "יאחושילינג", תנו לנהוג!

אני ניגש לדייט הראשון עם הסוויפט. מתיישב בפנים, הרכב כבר מונע, הקסדה על הראש ואני עסוק כבר כמה דקות עם הרתמות, בניסיון להדק אותן על עצמי כמו שצריך. בסוף, אחרי שזה מצליח, ההרגשה היא שמישהו הדביק אותי למושב עם דבק אפוקסי. מבט זריז שמאלה ואני מגלה שהשארתי את דלת הנהג פתוחה, מושיט את היד לדלת ונזכר שאני דבוק לכיסא, פשוט בלתי אפשרי להגיע לדלת. אני זורק איזו קללה ישראלית ממוצעת לאוויר, פותח את הרתמות, סוגר את הדלת, וחוזר להדק את הרתמות במשך שעה. הנה הלך לו הרגע הרומנטי עם הסוויפט.

אני עובר את שער הכניסה למסלול ולוקח נשימה ארוכה. ברגע אחד המוח עובר למצב "נהיגת מסלול" וכל הדברים הטיפשיים שמטרידים אותי ביום יום נעלמים, אני מרוכז אך ורק בדבר אחד- נהיגה. תקראו לזה יוגה אם בא לכם, אבל באותו הרגע, מבחינתי יש רק שקט. שקט שאני לא אמצא בשום מקום אחר והוא שונה מהשקט שאדם זר מכיר. כי מסביב הכל רועש, רוטט, והסל"ד מטפס במעלה הסקאלה בסנכרון מושלם עם האנדרנלין בדם. חיכיתי לזה.

אני יורד מההקפה הראשונה על המסלול, מתיישב ליד הרכב ומדליק סיגריה. אני משחזר בראש את ההקפה ומנסה לחשוב על נקודות לשיפור. את הניתוח הזה, אני עושה אחרי כל הקפה מחדש וכך אני יודע למה לשאוף בהקפה הבאה. אחד הדברים שחשבתי עליהם, הם שינויי הגובה. לא זכרתי שהם כל כך קיצוניים ולא משנה כמה טוב אני זוכר את התוואי של המסלול, שינויי הגובה האלה הם מסוג הדברים שלא ניתן להרגיש מסרטונים בYouTube או סימולטורים למיניהם, עד שלא חווים אותם במציאות על המסלול.

אני עולה להקפה נוספת, כשאני מתמקד בעיקר בהיכרות מחדש עם המסלול ובנהיגה כמה שיותר חלקה ונכונה. בינתיים, הסוויפט מתגלה כפרטנרית מגניבה ומהנה לנהיגה, היא חדה, מדויקת ויש לה ערמות של אחיזה, בעצם, אולי טיפה יותר מידי אחיזה. הבעיה היא, שמי שלא רגיל לנהוג על צמיגי סמי סליקס, ימצא את עצמו מגשש באפלה במשך כמה הקפות, בניסיון להבין כמה אחיזה לעזאזל נשארה לו, וזה יכול להיות מפחיד במהירויות של סוף הילוך רביעי וחמישי. בנוסף, היא מרגישה לפעמים מעט חלשה, במיוחד ביציאה מהסיבובים.

בסופו של דבר, אני חושב שדווקא בפעם הראשונה על המסלול, לפני שלוש שנים, הצלחתי לנהוג את הרנו קליאו ספורט מהר יותר, ולדעתי, זה גם היה קל בהרבה. הקליאו, מחברת ההשכרה RSR, מגיעה מקורית למעט בלמים משופרים. זה אומר שהיא קלה וצפויה יותר לנהיגה ובנוסף, היא גם חזקה יותר. שלא תבינו לא נכון, הסוויפט מהנה מאוד לנהיגה ומרגישה כמו הדבר האמיתי למסלול בזכות השיפורים והשינויים שעשו בה, אבל היא גם דורשת קצת יותר מכמה הקפות בודדות כדי להכיר אותה לעומק ולנהוג אותה מהר ונכון.

ביי נורבורגרינג, שלום לאמסטרדם!

"מה? כבר זה נגמר?!" אני שואל את עצמי אחרי ההקפה החמישית. המסלול נסגר וזה אומר שהיום הזה, לצערי, הגיע לסיומו. לפני שהחזרתי את הסוויפט לחברת ההשכרה, התיישבתי לידה בחנייה הריקה מחוץ למסלול לעוד רגע רומנטי אחרון לפני שנפרדים, מי יודע לכמה זמן. הסתכלתי עליה בחיוך ממזרי וכמובן שבאותו הרגע כבר התחלתי לשאול את עצמי על הנסיעה הבאה למקום המדהים הזה. אבל היי, אין מה להיות מבואס, הטיול עוד לא נגמר. יאללה לאמסטרדם!