אני יודעת מה אתם חושבים, הנה עוד בחורה שחושבת שהיא מבינה במכוניות כשבעצם היא לא יודעת מה ההבדל בין צמיג לג'אנט (ג'אנט זה הכיסוי פלסטיק הזה לגלגל לא? סתם סתם…).
יעל קטנוב | צילום: עדן פרג׳
אהלן אני יעל, הבת הצעירה למשפחת קטנוב. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי תשוקה לרכבים. אני ומשפחתי היינו נוסעים לטיולי ג'יפים כאשר לא פעם ישבתי על הברכיים של אבא ו- "נהגתי" (עד כמה שאחיזה בהגה בלבד נחשבת כנהיגה כמובן). תמיד הייתי טום בוי כזאת, לא התחפשתי לנסיכה בפורים וגם לא לבשתי שמלה לבת מצווה. זאת אני.
האבא המוכשר ורב האשכולות שלי, הספיק לעבוד ולנהל מספר עסקים שונים במרוצת השנים. זה התחיל עם בעלות על מוסך, נגרייה ועוד כמה עסקים. לאחר כל הניסויים לבסוף החליט אבא על פתיחת עסק עצמאי של חנויות אופניים, כאשר החנות הראשית כוללת גם מעין חנייה שכזאת שבה בעצם קורה הקסם. התחביב של אבא שלי הוא שיפוץ רכבי אספנות, רכבים מהילדות, רכבים שהיו לסבא ובעצם רכבים בעלי ערך סנטימנטלי שכזה.
אבא עושה הכל, מפחחות ועד ריפודים. בכל פרט הוא דאג להכניס ולהדגיש את הקלאסיות, המקוריות והטעם האישי שלו. כפי שכבר הבנתם, רכבים זה משהו שנורא מעסיק אותנו, את בני משפחת קטנוב. טוב נו, בעיקר אותי ואותו.
אמא לעומת זאת? פחות בקטע. כבר נמאס לה להריח דלק ולשמוע אגזוזים מקרטעים על הבוקר בימי שבת. באיזשהו מקום אני מבינה אותה, היא ציפתה לבת ובסופו של דבר וקיבלה משהו קצת אחר. מי היה מנחש שהבת שלה, במקום לצייר איתה או לסרוג, תימרח על הרצפה מתחת לרכב ישן, תחליף צינור מים ותעדיף לבלות זמן "מכונאות" עם אבא מאשר זמן "איכות" עם אמא. היא בטוח לא ציפתה לכך שכל נסיעה באוטו המשפחתי וכל גרגור מנוע מיוחד בכביש יקבל את תשומת ליבי המלאה. אבל אני בטוחה שהיא אוהבת אותי למרות הכל.
ועכשיו ניגש לעניין, מגוון הרכבים שעברו תחת ידינו. תמיד הייתה תחלופה של רכבים בבית, מגניבים יותר, מגניבים פחות, אבל מה שבטוח הוא שלעולם לא משעמם אצלנו. בין אם זו פולקסוואגן וריאנט סטיישן, או סטודיבייקר לארק או ג'יפ סיקס, לאט לאט נכנסתי לעניינים. השתדלתי להגיע לחנות של אבא מתי שרק יכולתי ולתרום את חלקי, גם אם מדובר היה בחלק קטן כמו להעביר לו כלים או לשייף את גוף הרכב ולהחליק אותו כחלק מתהליך הפחחות. תמיד דאגתי להתעניין, לשאול שאלות, להביע את דעתי וכמובן ללמוד כמה שרק אפשר מהאבא המיוחד שלי. אין ספק שהרבה זמן משותף תרם לקשר שלנו, גם שלי איתו וגם לקשר שלי עם המכוניות שלנו.
והנה הגענו לחלק הכי מגניב בסיפור, היום הטוב בחיי. היה זה יום שישי, קמתי בצהריים (כמו כל מתבגרת) וניגשתי לסלון הבית. בסלון עמד לו אבא, שאמר לי: "צאי החוצה יעל". יצאתי לחנייה ובהלם טוטאלי עם דמעות בעיניים, ראיתי אותה. היא הייתה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי, זו הייתה החיפושית שלי! כתומה כמו שמש בשקיעה, מנצנצת ויושבת לה בחנייה, מחכה לי. מלאת התפעלות אני פותחת את דלת הנהג (או יותר נכון דלת הנהגת) ומתיישבת בפנים. ריח הדלק ממיס אותי, התמכרתי אליה מהרגע הראשון. ליטפתי את ההגה, השלמתי עם העובדה שהיא שלי ורצתי לחבק את אבא.
את החיפושית שלי קנינו מבחור מהישוב בו אני גרה, חיפושית גרמנייה שנת 80' עם מנוע 1200, כאשר צבעה המקורי היה בכלל בורדו. אבל אבא כמו אבא, ידע שאני רוצה אותה בצבע כתום. הוא גם הוסיף מדבקות כמו ל- "הרבי", אותה חיפושית שובבה שמוכרת לכם מהסרט "חיפושית בהילוך גבוה", אך במקום המספר 53, כתב את המספר 96, השנה בה נולדתי. אבא עבד על החיפושית כמה חודשים טובים על מנת שתהיה ראויה לנסיעה יום יומית ותשרת אותי נאמנה (גם אני קצת תרמתי את חלקי).
למעשה, החיפושית הייתה מוכנה הרבה לפני שיכולתי להוציא רישיון. למזלי, היה לי חבר באותה תקופה שנהג בה, כך שהיא לא נשארה להירקב בחנייה. אפשר להגיד שהיינו שנינו מהמייסדים של מפגש החיפושיות ברופין. בזמנו, החיפושית הכתומה שלי הייתה החיפושית השנייה או השלישית במפגש הקטן שגדל עם השנים. כיום אגב, המפגש מונה כ- 20 חיפושיות מדיי שישי.
החיפושית של יעל | צילום: אלכסנדר סלזניוב
כשהגעתי לגיל המתאים לא בזבזתי רגע ומיהרתי להוציא רישיון. עברתי טסט ראשון חודש לפני גיל 17. כמה חיכיתי ליום בו ייגמר המלווה ואוכל לנהוג בחיפושית שלי לבית הספר ולמפגשים. כאשר אותו יום הגיע, כבר לא הייתה דרך חזרה. פשוט לא רציתי לרדת מההגה.
לאחר שצברתי קצת ניסיון על הכבישים ואבא ראה שיש על מי לסמוך, הפכתי ליורשת של שאר הרכבים. הייתה תקופה בה החיפושית עשתה קצת בעיות, אז מדיי פעם נהגתי בפורד אנגליה 61 שלנו, או בפג'ו 204 מודל 72, כמובן מחליטה על מה לנהוג לפי מצב הדלק בכל רכב, בכל זאת תיכוניסטית מרוששת. מעניין מה אבא שלי חשב בכל פעם שהחזרתי את המכוניות בלי דלק.
אז אם תהיתם, כן, נתקעתי בדרך. המון. היו פעמים שנתקעתי בלי דלק, הרי מד הדלק לא מדויק כל כך ברכבים מהשנים האלו, אבל אני אוהבת להגיד שהוא פשוט מאוד אופטימי. מלבד מצב הדלק, תקלות היה הדבר האחרון שחסר במכוניות שלנו. למשל בפורד אנגליה הייתה בעיה של חום ולפיג'ו, אינספור סתימות דלק ואפילו שטנגה של מוט ההילוכים שאהבה לצאת לטייל כשהתחשק לה. הייתי יוצאת לנהיגה מבלי לדעת מתי אגיע למחוז חפצי, אם בכלל.
אבל, אני יכולה להגיד בלב שלם שכמה שלא בכיתי, התעצבנתי, או איחרתי, נהניתי מכל רגע. טוב לא תמיד ידעתי איך להתגבר על כל תקלה, לוקח זמן ללמוד את אופיו של כל רכב. לפעמים דופקים על משאבת הדלק, מפמפמים את דוושת הגז או שפשוט מרימים טלפון לאבא. כן לאבא, שלאחר תדריך קצר ויישום ההסבר בטלפון דאג שאחזור צ'יק צ'ק לכביש. שם, בשולי הכביש, למדתי את השיעורים החשובים ביותר. איך בודקים אם חסר דלק, אם יש סתימה, איך בודקים ניצוץ, איך מוצאים בעיות חשמל ואיך מחזירים את השטנגה למקום. כן, גם אם את עם שמלה קצרה באמצע כביש מהיר, אין לך ברירה מותק, את חייבת למצוא ולסדר את הבעיה אחרת את תשבי שעות לחכות לאבא. מה עם גרר אתם שואלים? שום גרר לא יהיה פה, את התקלות במכוניות האלו אפשר לסדר עם ארגז כלים וכמה אזיקונים. שיעור נוסף ולא פחות חשוב שלמדתי הוא איך גברים אוהבים להעניק תשומת לב לבחורה שפותחת מכסה מנוע באמצע הכביש, מצפצפים ולפעמים עוצרים לתרום מנסיונם "העשיר" בתיקון רכבי אספנות. מיותר לציין שרוב הזמן הם בעיקר הפריעו לי לפתור את הבעיה בעצמי. אבל כמו כל בחורה טובה, אני תמיד מודה להם ואומרת שאני מסתדרת, אלא אם כן אני צריכה עזרה בלדחוף.
לא יעזור, בתור בחורה בתחום הזה של רכבי אספנות, אני יכולה להעיד שקיבלתי המון מבטים מופתעים, קריאות התלהבות וגם לא מעט בקשות לתמונה. מתרגלים.
אני אוהבת את כל זה. את הריח הממסטל של הדלק בתא הנוסעים, את העובדה שהידיים שלי שחורות חלק גדול מהזמן, אני יודעת שזה לא בדיוק אסתטי או נשי במיוחד, אבל אני ממליצה בחום. החיפושית שלי מאפשרת לי לבלוט בכבישים, במיוחד היום כאשר רוב הנהגים נוהגים ברכבי ליסינג אוטומטיים ומשעממים, זה המקום להיות מיוחד ושונה, להשאיר חותם וגם קצת להוציא לאנשים את העיניים. אני אוהבת את התחום הזה, מאוד. ומעל הכל אני אוהבת את החיפושית שלי, יותר ממה שאפשר לתאר במילים.
אני והחיפושית שלי | צילום: אוראל סברן
