מבחן: פיג'ו 2008 1.2 ידני – קרוסאובר קטן – אופי גדול

הגעתי עם המון מכוניות לחניית הבית, במסגרת הכתיבה כאן במגזין. רק על אחת מהן הצביעה אימי שתחיה, תוך כדי שהיא אומרת "כזו אני רוצה". תבינו, כל מה שאמא שלי רוצה זו מכונית שתיקח אותה ממקום למקום, ואני הרשות המבצעת, כלומר "קצין הרכב" של המשפחה, זה שאמור לדאוג שהכל יתקתק. מכולן – כולל מכוניות ספורט, סאלון ורכבי שטח – אמא אהבה את זו.

על הקטגוריה החדשה שצצה לנו ממש מתחת לאף כבר כתבתי במבחן על הרנו קפצ'ור. מדובר בקרוסאוברים קטנים (יחסית לגודל של אלה המוכרים) המבוססים על מכוניות סופר-מיני – פיג'ו 208 במקרה הזה. ולא סתם אמא אהבה אותה – מדובר במכונית שמשלבת מראה רענן וצעיר, ביחס עם מימדים קטנים יחסית, נושא שמשום מה חשוב לנשים דווקא (בעיות חניה וכו' – ושום מילה על הסטיגמות). הוסיפו לזה את העובדה שכעת משפחת ישראלי יכולה להרשות לעצמה "ג'יפון" במחיר של מכונית משפחתית, וקיבלתם קטגוריה הולכת ופורחת, ולא בכדי. בגרסה הידנית של ה- 2008, אותה משפחה יכולה להרשות לעצמה ג'יפון במחיר של מכונית סופר-מיני אוטומטית, אם רק תסכים לתפעל את הגיר והקלאץ'. על הנייר, מדובר באופציה קורצת. מה קורה בפועל? שאלה טובה.

פיג'ו 2008 1.2 ידני | צילום: פיליפ רוזין

את ה- 2008 הידנית אני אוסף מהסוכנות בערב יום חמישי, בדרך לסופ"ש כיפי. למען האמת, אני מעט סקפטי. ה- 2008 השמינה ביחס ל- 208 עליה היא מבוססת, וזה אומר שמנוע ה- 1.2 ליטר – שמפיק משלושה צילינדרים כ- 82 כ"ס – ייאלץ להתמודד גם עם תוספת המשקל, וגם עם העובדה שרוב אלו שייקנו אותה ייעדו אותה גם לשימושים משפחתיים, כלומר עוד משקל (הפעם של הנוסעים והמטען). זה השלב לספר שהמנוע מתמודד בלי שום בעיה עם כל המשימות שתטילו על ה- 2008: לא מדובר בחורכת אספלט, אבל בשילוב עם הגיר הידני עם יחסי ההעברה הקצרים יחסית, הביצועים סבירים בהחלט, במיוחד כשנוהגים רגוע. חשוב לדאוג לתפעל נכון את תיבת ההילוכים, כלומר לא לחשוש להוריד הילוך ולאמץ את המנוע כשצריך.

השאלה השניה שבטח שאלתם את עצמכם, אחרי "האם היא סוחבת", היא איך ה- 2008 בתור משפחתית. ובכן, בנושא הזה היא בהחלט מפתיעה: היא מרווחת, ותא המטען שלה גדול בהחלט. גם בגזרה הזו הוויתור ביחס למשפחתית קונבנציונלית זניח בהחלט. ועכשיו, אחרי שנרגענו מהדילמות – נתחיל להתעמק בפרטי המבחן.

ל- 2008 יש לא מעט שיק, אבל היא לא חפה מחסרונות. הנדסת האנוש, לדוגמא, יכולה להשתפר: תפעול הגיר והקלאץ' מעט מסורבל ולא נעים, וכך גם תפעול מסך המגע של הסטראו. לעומת זאת, ההגה הקטנטן ולוח השעונים הממוקם בשונה מרוב המכוניות, תורמים לאופי של המכונית. עוד ברשימת החסרונות, נמצאים אורות הדרך שמשום מה היו חלשים מדי. בידוד הרעשים בינוני, גם בגלל הילוך חמישי קצר מדי (כ- 3,000 סל"ד ב- 95 קמ"ש). הפלסטיקה בתא הנוסעים מעט זולה, אבל איכות ההרכבה טובה ולא נשמעו קרקושים. נוחות הנסיעה קצת אכזבה, בטח כשמדובר במותג כמו פיג'ו – שתחת ידיו יצאו לא מעט מכוניות נוחות במיוחד. אלו בעיקר המתלים שלא מבודדים מספיק טוב את השיבושים – המושבים דווקא נוחים.

ל- 2008 גם לא מעט יתרונות – חוץ מהעיצוב היפה. מדובר במכונית עם אופי – וככזו היא מהנה לנהיגה. מגניב להיכנס עם ג'יפון מוגבה שכזה לפניות מהירות ולגלות שעדיין נשמרת כאן הגחלת, והוא לא מתפזר מדי. תגובות השלדה להפניית ההגה 'נכונות', וניכרים הגנים של ה- 208 הכיפית. בשבילים מהירים, למכונית היה פוטנציאל להנאה מנהיגה 'סטייל ראלי' אם רק הייתה בקרת היציבות מתנתקת מעל ל- 50 קמ"ש: ההגה הקטן והכיפי וכיול השלדה הטוב בהחלט נמצאים כאן. האופי ממשיך לוורסטיליות: ל- 2008 מרווח גחון גבוה יחסית, וזה בדיוק מה שצריכות רוב המשפחות לטיול סופ"ש. בשילוב עם בקרת משיכה שעוזרת לגלגלים הקדמיים (הנעה קדמית יש כאן) למצוא אחיזה, הצלחתי לתקל על המכונית גם הצלבות קלילות ביותר – מה שאומר שתוכלו לקחת אותה מעט – אבל ממש מעט – מעבר לשבילי קק"ל כבושים. אהבתי.

פיג'ו 2008 1.2 ידני | צילום: פיליפ רוזין

צריכת הדלק בימי המבחן עמדה על ליטר ל- 12.5 ק"מ לליטר: נכון שציפינו ליותר ממנוע כזה קטן, בטח כשב- 208 הוא התגלה כחסכוני – אבל כאן הוא צריך להתמודד עם יותר משקל ומקדם גרר גבוה יותר, בגלל הגובה. בכל אופן, מדובר בצריכה סבירה בהחלט, וכזו שמאפשרת להחזיק קרוסאובר בלי לשלם קנס גדול בתחנת הדלק.

בסופו של דבר, ה- 2008 קולעת בול לנישה שהייתה חסרה עד כה. לקבל קרוסאובר די מרווח במחיר של סופר-מיני אוטומטית, זה חידוש מרענן, שיאפשר לרוכשים הפוטנציאליים לגלות עולם חדש של טיולים ופנאי, מעבר למקדם ה'פוזה'. אם רק תסכימו לנהוג על גיר ידני, כמובן.