נשים בכביש בוחנת: אופל אינסיגניה

כמו שבטח כבר הבנתם מהכתבה האחרונה, החיים במחיצת חובב רכב גורמים לך להסתכל על העולם, ובעיקר על הכביש, בצורה קצת אחרת.

אני למשל, התחלתי לשים לב שלכל מכונית של שם משפחה ושם פרטי, וכמו בני האדם יש שמות משפחה נפוצים יותר ויש כאלה שלא פוגשים בכל יום. ככה למשל שמתי לב שיש על הכביש מלא מאזדות, אינסוף טויוטות, הונדות ויונדאים למכביר ולאחרונה גם הרבה סיטרואנים.

כשנודע לי שאני אמורה לבחון אופל הרמתי גבה ואפילו שתיים, כי אופל לא רואים הרבה במחוזותינו הדרומיים. השאלה היא מה זה אומר על הרכב, מצד אחד יכול להיות שזה מסמל יותר יוקרתיות, פחות עממיות, משהו קצת שונה, קחו למשל משפחת רוטשילד לעומת משפחת בוזגלו, יותר נפוץ- יותר עממי. מצד שני, יכול להיות שלא סתם אין הרבה אופל על הכביש, אולי זאת פשוט מכונית שאין הרבה סיבות טובות שהיא תהיה על הכביש (לא סתם אנשים ממשפחת רוזנשטיין למשל לא מסתובבים הרבה ברחוב…).

מסתבר שהקטע עם שם המשפחה של הרכב היה בעייתי פחות מהשם הפרטי שלו, לקח לי בערך יומיים להצליח להגיד "אני נוהגת על אופל אינסיגניה" בלי להישמע כאילו עליתי לפני שבועיים לארץ.

אחרי שהתגברתי גם על המכשול הקטן הזה החלטתי לבוא עם ראש פתוח ולנסות לראות מה טיבו האמיתי של הרכב.

אופל אינסינגניה | צילום: פיליפ רוזין

כבר כשראיתי את הרכב מהחלון הייתה לי הרגשה לא נוחה כל כך, משהו בי עיקצץ שהסיפור הזה יכול להיגמר לא כל כך טוב, הסיבה היא שעמדה לי בחניה מפלצת ענקית, ואת זה אני אומרת בתור אחת ששומעת לפחות פעמיים ביום את המשפט האלמותי "סעי, משאית עוברת כאן", המצב לא השתפר גם כשבעלי היקר אמר לי להיזהר משני דברים – סיבובים ומעברים צרים, שזה במילים אחרות- תיזהרי לא לדפוק את האוטו מאחורה ולא לגלח את הצדדים.

ובגלל שרושם חיצוני הוא מכריע בשביל רוב הנשים ברכב אני אציין שני דברים, דבר ראשון- הצבע של הרכב. אם יש משהו שאישה אמורה להבין בו יותר מגבר זה צבעים, ספקטרום הצבעים של הגברים כידוע, הוא מצומצם מזה של הנשים. אין להם בלקסיקון צבעים כמו ורוד פוקסיה, ארגמן, טורקיז וכד'. וזו הסיבה שנותרתי נבוכה כאשר עמדתי מול רכב שלא ידעתי להגדיר את הצבע שלו שנע בין הצבעים שחור-בורדו-חום-סגול. יותר מזה לא תצליחו להוציא ממני, זה מה יש.

הדבר השני שהפריע לי היה הריח, וזה המקום להתוודות ולומר שאני לא אוהבת ריח של רכבים חדשים, אבל כאן זה כבר היה באמת מוזר, כאילו מישהו השאיר פיצה רקובה באיזה מקום באוטו – לא סימפטי בעליל, אבל גם לא הכי מדאיג את מי שלא קונה רכב מהניילונים. בעלי טוען שלדעתו מדובר בבעיה ברכב המבחן הספציפי.
זהו, אחרי כל כך הרבה בעיות המצב יכול היה רק להשתפר, והוא אכן השתפר בדיוק כפי שציפיתי ממנו. אחרי שהתרגלתי לריח התפניתי להביט סביבי, הייתה ברכב אווירה יוקרתית במקצת, משהו שמרגיש נוח ובטוח, גדול אבל חמים, ויכול להיות שאני לגמרי מדמיינת אבל האוטו הרגיע אותי והבטיח לי שאני אצליח להגיע ליעד בשלום, והיעד אכן היה מאתגר קלות לנהגת שכמוני.

וכמו שהבטיח כך גם קיים, הרכב הוביל אותי לירושלים בבטחה, אפילו לא התנשף בעליות, לא מצמץ גם כשהתפרעתי עם הגז, והכי חשוב- שמר אותי על מהירות שפויה גם בירידות חדות ולא האיץ באופן מסוכן. הטרמפיסט שהתרווח מאחור הבהיר שאפשר למתוח שם איברים בכיף, וזה עוד בלי לדבר על תא המטען הענק שהצליח להכיל בתוכו בנוחות חמישה ארגזים מלאים באוכל שמצאו את דרכם למשפחות נזקקות. וואלה, הרכב יצא צדיק.

עד כאן מעולה, אבל המבחן האמיתי התחיל מהרגע שנכנסנו לירושלים. נסיעה בסמטאות צרות בין מכוניות שועטות ורכבים שחונים במקומות לא הגיוניים תוך כדי ניווט בבירה המבולבלת והמבלבלת שלנו בלי לדפוק את האוטו זה לא ממש אחד מהכישורים הבולטים שלי. ובכל זאת, בלא מעט גאווה אני יכולה לומר שגם אני וגם האינסיגניה עברנו את המבחן בשלום.

אופל אינסינגניה | צילום: פיליפ רוזין

לסיכום – למי שלא הבינה: אופל אינסיגניה היא מכונית מעולה. היא נוחה מאוד לנסיעות ארוכות; המושבים נוחים, היא מאוד שקטה, ומהמורות כמעט ואינן מורגשות. היא מאוד מרווחת, וגם תא המטען גדול מאוד. היא גם נוחה לתפעול – תוך מספר דקות 'הרגשתי בבית'. המנוע מספק ביצועים מצוינים, ותוכלו לעלות לירושלים בעזרת ליטוף קל של הדוושה. למרות שבעלי דרבן אותי להדביק את דוושת הגז לרצפה, לא העזתי – וחצי לחיצה על הגז, וגם סיבוב לצד אביעד בעלי כנהג – הספיקו לי כדי להבין כי מדובר במכונית חזקה. בעלי גם ציין שצריכת הדלק סבירה בהחלט כאשר נהגת רגועה כמוני נוהגת: ליטר ל- 13.5 ק"מ בנסיעה בינעירונית רגועה, וליטר ל- 10 ק"מ במשולב, בנסיעה רגועה. לאופל אינסיגניה חסרון אחד: היא פשוט גדולה ומסורבלת מדי לתמרון עירוני. בקיצור – מסתבר שאופל זה רוטשילד, לא בוזגלו.