נשים בכביש בוחנת: סיטרואן C3

אפתח בידוי: בעלי מסתכל על אחרות. לא סתם מסתכל, נועץ מבטים בצורה גלויה. כשאנחנו הולכים ברחוב ביחד הוא מיד מעיף מבט, לפעמים גם מסובב את הראש. לא נעים להגיד אבל כבר היו מקרים שהוא התקרב אליה וניסה להציץ. בהתחלה התפדחתי מהמצב אבל עם הזמן למדתי להשלים עם זה; נו מילא, שיסתכל – כל עוד הוא רק מסתכל הכול בסדר.

אני יודעת שאני לא יכולה להתחרות בהן בכלל, הן יותר אטרקטיביות ממני, יותר מעניינות ויותר מסקרנות וכל עוד לא יהיו לי ארבעה צמיגים, ולא במותניים, הוא ימשיך להסתכל עליהן ולא עליי. אבל כל אחת שבן זוגה חובב רכב כבר מכירה את כל השיגעונות המתלווים לתחביב הסוחף הזה: לדפוק על הדשבורד ולצקצק במרץ "פלסטיק זול", לדעת איזה מנוע יש ברכב של חבר טוב לפני שהוא יודע מה שם המשפחה שלו, לחפש ללא הרף כבישים שווים, סיבובים טריקיים ועוד.  אבל הכי מביך הם המבטים שהבחור שלך שולח לעבר מכוניות תמימות (ובדרך כלל הן לא כאלו תמימות…) שחולפות לידו; נסו לעבור איתו בחניון מלא מכוניות בלי עיכובים המלווים בהסברים מלומדים על יתרונותיו של רכב כזה או אחר.

והנה, קרה הדבר שבחיים לא חשבתי שיקרה- גם אני שמתי עין על מישהי! מה גרם לי להתחיל להסתכל במכונית תכולה (מלשון תכלת) חמודה שחנתה לה לבדה בצד? לקח לי כמה דקות להבין שהיא לא סתם נראית לי חמודה, יש בה משהו מעבר לזה, והמשהו הזה נקרא "שמשה קדמית פנוראמית" – כזו שאפשר לראות ממנה את השמיים, להרגיש בגובה וגם להשוויץ קצת לחבר'ה. כמובן שמיד החלטתי שאני רוצה אחת כזאת, ובסגול אם אפשר. אבל הבחור היה כמובן קצת יותר פרקטי והציע לי נסיעת מבחן. וכל עוד הנסיעה לא כוללת מהירות מופרעת, סיבובים חדים ואת המנחת בערד – אני בפנים. עברו עוד כמה ימים ובאמת הייתי בפנים, מכונית קטנה, תכלכלה וחמודה. התיישבתי במושב הנהג ותהיתי לעצמי למה כל כך התלהבתי מהמכונית הזאת. לקח לי כמה שניות לקלוט שצריך לפתוח את המכסה מעל הראש ואז ההרגשה הראשונה הייתה "וואו!". השמיים נפרשו בפניי, ובתור בחורה סקרנית שתמיד מתכופפת באוטו כדי לראות דברים גבוהים הרגשתי בעננים.

סיטרואן C3 | צילום: פיליפ רוזין

אוקיי, יוצאים לדרך. מניעה ומתחילה לנהוג. מיד התחלתי לצקצק לעצמי בראש וקבעתי נחרצות שהאוטו הזה לא סוחב, הגז לא באמת מזיז את האוטו כמו שצריך והאוטו נעצר בלי שאני נוגעת בברקסים. אחרי כמה רמזורים הפנמתי שידית ההילוכים נמצאת על M ולא על D . ציינתי לעצמי בסיפוק שאני בחורה ולכן זה לגיטימי ובכלל לא מפדח שלא שמתי לב.

במשך כחצי שעה נהגתי להנאתי באזור המרכז, נהניתי בטירוף לראות את כל הבניינים הגבוהים עד הסוף, להקת ציפורים עפה מעל ראשי ויכולתי להסתכל, השמיים הכחולים חייכו אליי והכול היה מושלם עד ש… כמובן שמשהו היה חייב להרוס את האידיליה הזאת, שאני איהנה ככה מרכב? לאן נעלמה הפולניות הטבועה בי? אז אמנם פולניות בדרך כלל יושבות בחושך לבדן, אבל במקרה הזה מסתבר שפולניות באור זה דבר הרבה יותר גרוע. השמש הכתה בי ללא רחמים מבעד לשמשה, הפעם הייתי חכמה בזמן והורדתי את הכיסוי הייעודי כדי להגן על עור פניי הרגיש. הורדתי גם את מגן השמש וחיכיתי לישועה. מיותר לציין שחיכיתי לשווא, היות ובין המכסה למגן השמש ישנו מרווח שמאפשר לשמש לצלות לי את הפנים להנאתה כאשר השמש בזוויות מאוד מסוימות. בנוסף, צלוני השמש לא נפתחים הצידה, ואין מה שימנע מהשמש לחדור דרך חלונות הצד הקדמיים. תוך כדי שאני מתמרמרת על העניין החלטתי להתמרמר גם על הקמט החדש שצץ לי, ואז חשכו עיניי (במובן המטפורי, שהרי השמש סנוורה אותן): אין מראה במגן השמש! איך בחורה אמורה להתארגן בבוקר באוטו בלי מראה?! עוד מינוס נרשם לגברת, שיא החוצפה.

מכיוון שאף פעם לא הייתי בנאדם מתמיד, גם עכשיו סלחתי מהר מידי למכונית. "היא קטנה", ציינתי לעצמי, "מה היא כבר מבינה?". וכך נסעתי לי צפונה כשבמהלך הנסיעה הצטרף אליי ה- Roofmen  שלי, הלוא הוא בעלי היקר שטרח לפתוח ולסגור את המכסה בכל פעם ששינינו כיוון נסיעה כך שהשמש לא תפריע לנו. בשעות בין הערביים, כשהשמש כבר לא מציקה – הגג הפנורמי הופך להיות חוויה כיפית במיוחד. אני מתארת לעצמי שגם ביום גשום יהיה כיף להתבונן מבעדו על טיפות הגשם.

אין לי מושג אם ההגה מתקשר, איך כיול המתלים והאם אחיזת הכביש טובה, מה שאני כן יכולה להגיד זה שהנסיעה הייתה שקטה, חלקה ונעימה, לא נרשמו קפיצות מיותרות או טרטורי מנוע מרגיזים. הגב שלי לא התלונן אז כנראה שהמושבים היו נוחים, המזגן קירר טוב ופיצה במקצת על השמש הטורדנית.

בסופו של דבר אהבתי את המכונית ולו בשל תחושת החופש המלווה את הנהיגה בה. אין לי מושג איך זה לשבת מאחורה, אבל כשאני נוהגת בה ההרגשה היא שיש הרבה מרחב, הדרך פרושה לפניי והאופק נמתח עד הקצה.